לא הייתי באסיפה ביום ג' (בייביסיטר קבועה בנס הרים בימי שלישי). לא תמיד
יודעת עד הסוף מה ואיך מתבשל (גם כאן חסר לי אלי, שהיה הצינור שהזין אותי),
אבל בהיותי בירושלים, הבוקר, קיבלתי וואטסאפ מחבר יקר, אהוב ומוערך, על כי הוא
פורש מוועדה מסוימת, בה היינו חברים. כאבה לי הבטן ואז כשחזרתי הבייתה, נחשפתי
לכל המכתבים הכואבים וגם אני זלגתי...
אינני רוצה להיכנס לכל העניינים הכלכליים *ואינני בצד זה או אחר*. כאחת שיש לה
ילדים בחוץ - אני יודעת איך הם קורעים את עצמם ואיזה שכר דירה הם משלמים, ברור
לי שהדברים מורכבים, אבל - וכאן האבל הוא גדול ומשמעותי!
השאלה איננה, האם מישהו צודק יותר או פחות. השאלה היא - איך נאמרים הדברים
ואיך הם מתקבלים בצד השני.
כרגע יש כאן ציבור, שבחלקו מרגיש פגוע ובזה יש לטפל ומהר!
אמש ישבתי וכתבתי להד על מסיבת עצרת היובל. מתוך התרוממות קראתי לכולם להצטרף,
להרים ולהתרומם. אני מרגישה קצת מטופשת כאשר חלק מן השוכרים - לפחות אלה
שפגועים - יקראו את הדברים. האם מילותיי יכנסו לליבם? האם הם פנויים להקשיב?
כאדם, שהקב"ה יושב על ראשו (והיות שאין לי כיסוי ראש, זה נכנס ישר, בלי
מחיצות) אני יודעת שלא תמיד יש לנו שליטה על גורלנו. לא לעולם חוסן! היום
מצבנו טוב ואנו חזקים. מה יהיה מחר? אל לנו להתנהל מתוך עמדה של כוח!
בואו ונהיה רגישים, בואו ונקשיב ואם פגענו - זו לא בושה לבקש סליחה. לא משנה
מי צודק כי, כמו שאמר יהודה עמיחי המשורר: במקום שכולם צודקים, לא פורחים
פרחים!
--
פוריה
