[kfar_etzion] לימוד תהיליםלזכרו של חנן פרקי"ב
- From: עטר פלג <atarpeleg1@xxxxxxxxx>
- To: תפוצת כפר עציון <kfar_etzion@xxxxxxxxxxxxx>
- Date: Mon, 14 Nov 2011 17:05:54 +0200
תהילים פרק יב
א לַמְנַצֵּחַ עַל-הַשְּׁמִינִית, מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב הוֹשִׁיעָה יְהוָה, כִּי-גָמַר חָסִיד: כִּי-פַסּוּ אֱמוּנִים, מִבְּנֵי
אָדָם.
ג שָׁוְא, יְדַבְּרוּ--אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ: שְׂפַת חֲלָקוֹת--בְּלֵב וָלֵב
יְדַבֵּרוּ.
ד יַכְרֵת יְהוָה, כָּל-שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת-- לָשׁוֹן, מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת.
ה אֲשֶׁר אָמְרוּ, לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר--שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ: מִי אָדוֹן
לָנוּ.
ו מִשֹּׁד עֲנִיִּים, מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים:
עַתָּה אָקוּם, יֹאמַר יְהוָה; אָשִׁית בְּיֵשַׁע, יָפִיחַ לוֹ.
ז אִמְרוֹת יְהוָה, אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת:
כֶּסֶף צָרוּף, בַּעֲלִיל לָאָרֶץ; מְזֻקָּק, שִׁבְעָתָיִם.
ח אַתָּה-יְהוָה תִּשְׁמְרֵם; תִּצְּרֶנּוּ, מִן-הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם.
ט סָבִיב, רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן; כְּרֻם זֻלּוּת, לִבְנֵי אָדָם.
המזמור נפתח בפתיחה חגיגית המזכירה את המנגן על "השמינית". לפי רש"י: השמינית =
כינור בעל שמונה מיתרים. כלי הנגינה המוזכר מעיד על כך שהמזמור הושר, היה לו לחן.
נראה שנוגן בבית המקדש.
מזמור זה שייך לקבוצת המזמורים המחלקת באופן ברור בין הצדיקים לרשעים. פרקים שכבר
למדנו - א', ה', ז', י', י"א עוסקים בכך גם הם. במרכז המזמור שלנו עומדת הלשון
והסכנה הטמונה בשימוש בה. בעל המזמור מתאר מציאות שבה הניסיון ליפות אותה ולהציגה
באופן לא ישר, מערערת כל אמון בין בני אדם. לא מאפשרת לחסיד להתקיים. הביטוי שלנו
"אחד בפה ואחד בלב" מצטייר אחרת אצל המשורר: "בלב ולב". למשקר יש שני לבבות. מצב
זה לא מגדיל את טובו, אלא להפך - הלב האחד מבטל את השני.
ללשון יש כוח עצום כמו שמבטא יפה הסיפור המפורסם על עבדו של רבן גמליאל, טבי,
המביא לרבו פעמיים לשון בתגובה לבקשתו להביא לו משהו רע ומשהו טוב. בפרק שלנו דברי
החלקות מביאים למציאות של עוולות נגד החלשים. בעלי הדברים מודעים לכוחה של לשונם,
וליכולת שלהם להשפיע על המציאות ולעצב אותה עד "גמר חסיד", עד כדי תחושה שאין אדון
מעליהם, "אין להם אלוהים".
באופן פרדוכסלי, לא הלשון המדברת גדולות מגיעה אל הקב"ה, אלא
דווקא אנקת האביונים, שוודאי יש לה פחות דציבלים.
כאן צריכים השמים להתערב, "עתה אקום",
ואושיע, ישע כזה, שימלא בתקווה. דברי הקב"ה עומדים בניגוד לדברים של "הדור הזו".
בעל המזמור מבקש
מהקב"ה שדבריו ישמרו עלינו מפי דוברי החלקות.
בסופו של המזמור פסוק סתום. לדעת רוב המפרשים "כְּרֻם זֻלּוּת"= כראם (החיה) זולל.
אני מבקשת להציע בנוסף שאולי מדובר
באוקסימורון: רוּם מזוּלזל, הרשעים מתהלכים במעין חשיבות עצמית, בעיני עצמם הם
"ברוּם" אך בעצם מציאותם היא זולה.
מעניין לדמיין טקסט כזה מושר במקדש. על פניו זה לא החיבור הראשון שהייתי נותנת
ללוויים. האם מדובר במחאת המשוררים? היפ-הופ של העת העתיקה?
עטר.
מחר יכתוב יוני.
Other related posts:
