[neveh-l] בהתנתקות הוא גישר, כעת גם הרב בני לאו מתייאש
- From: reuw <reuw@xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx>
- To: צוות כללי נווה חנה <neveh-l@xxxxxxxxxxxxx>
- Date: Mon, 06 Feb 2006 07:44:05 +0200
Print
w w w . h a a r e t z . c o . i l
--------------------------------------------------------------------------
עודכן ב- 05:07 06/02/2006
בהתנתקות הוא גישר, כעת גם הרב בני לאו מתייאש
מאת נדב שרגאי
עכשיו, אחרי "השבר של עמונה", מזהה הרב בני לאו בקרב הציבור הדתי-לאומי
"סולידריות של נבגדים" וייאוש הולך וגדל. לאו, איש חינוך, רב וחוקר, בשר מבשרה של
הציונות הדתית, מזוהה כאחד מסמלי המתינות ושיקול הדעת בקהילייה הזאת, אבל בימים
הללו הוא חש כי עבודתו הופכת לכמעט בלתי אפשרית. המדינה, הוא מאשים, "תקעה סכין
אלימה בלב החברה שלנו".
לפני ההתנתקות, הוא לקח חלק בתהליך לימודי שנעשה במשטרה ובצבא לקראת הפינוי.
לאו, רב קהילת בית הכנסת רמב"ן בירושלים המלווה כדמות חינוכית ומנחה את בתי הספר
"הימלפרב" ו"פלך" בבירה, הסביר למפקדי כוחות הפינוי איך מתייחסים המתנחלים
להתנתקות, וכיצד, לדעתם, ההלכה מתייחסת להחזרת שטחים. במצגת מאותם ימים, שנועדה
למפקדים בצה"ל ובמשטרה, לאו מדבר על הגבורה. "איזה הוא גיבור?" הוא שואל שם;
"הכובש את יצרו. אם יגדפו ויקללו אתכם", הוא הדריך את החיילים והשוטרים, "תישארו
שקטים. תתאפקו".
היום לאו אינו יודע את נפשו: "הציבור והנוער שלנו יצא מהקיץ האחרון בשן ועין
מבחינת היחס שלו לממלכתיות הישראלית. המוטו שלי ושל עמיתי מול הנוער - ואני חושב
שהצלחנו בכך - היה לשכנע להעביר אותו דרך איזו הכרה שיש כאן מדינה, מערכות וקווי
גבול שאנו לא חוצים. עמונה מערערת את המסר הזה, ולכן היא קו שבר שאשמות בו בראש
ובראשונה המערכות - דרג מקבלי ההחלטות, מערכת המשפט והמערכת המשטרתית".
לאו מכיר מקרוב חלק מהנערים שהיו שם. הוא אפילו מבין לנפשם. גם הוא השתתף
כנער בהרפתקאות מהסוג הזה, וזוכר עדיין כיצד עלה בלילה אחד ב-1976 עם מאיר הר ציון
לסבסטיה. "כמעט כל הילדים שהיו בעמונה", הוא אומר, "באו להפגין ביושר גדול, מתוך
אותו בית ספר של הקיץ - שלא פורצים גבולות, שלא מייצרים אלימות. היו שם מאות
'לפלפים', מהבתים הכי נורמטיביים אצלנו, וגם כאלה שהיו קצת פחות 'לפלפים'.
ההתנהגות של המערכות רמסה את האמון שלהם במערכות ובנו כהנהגה חינוכית. אותם ילדים
שיצאו לעמונה עם תודעת גוש קטיף, שאמרו לנו לפני שיצאו לשם 'ניאבק, אבל לא נמחק את
זהותנו כציונים ואת נאמנותנו למדינה' - חזרו סדוקים עד שבורים, ופגועים עד עמקי
הנפש. אותה הליכה של 'ראש בקיר' מצד שתי שופטות, שידעו שיש כאן לבה רותחת והחליטו
ללכת עד הסוף עם שלטון החוק, היא בעיני מעשה פוגעני".
לאו אינו נכנס לשאלת הצדק, וגם לא לוויכוח הפוליטי על עתיד השטחים. ברור לו
ש"יש למדינה את מלוא הסמכות לפרק את הבתים, אבל כשבאים בדקה ה-90 ראשי המתיישבים
ומבקשים שבוע לפרק בעצמם, והמדינה מתעקשת לפרק בצורה הברוטלית ביותר - זה מתפרש
באופן חד-משמעי כשנאה מול כל מה שמזוהה עם מתנחלים וציבור דתי-לאומי".
"יש קונה עולמו בשעה אחת", מזכיר לאו את את המימרה המפורסמת ממסכת עבודה
זרה, "חוסר האמון של הציבור הדתי בבג"ץ היה יכול להתהפך באחת לקו של אמון, אם בית
המשפט היה אומר: קחו עוד שבוע. הרי זאת הפעם הראשונה שבה ראשי יש"ע - פנחס
ולרשטיין וזמביש וחנן פורת - הרימו למעשה דגל לבן, ולקחו על עצמם את האחריות לפרק
את תשעת הבתים. אבל לא נתנו להם את זה. פגעו, דרסו, גם מערכת המשפט וגם השוטרים
בהתנהגותם שם. פגעו לא רק בהם. פגעו גם בי כרב שמוביל קו מאוד מתון בתוך הציונות
הדתית. מה שקרה מערער לגמרי את היכולת שלי להמשיך ולשאת את הגאון הזה של שלטון
החוק. אין לי שום ספק שצריכה להיות ועדת חקירה בעניין הזה, ולו כדי שלציבור ולנוער
שלנו יהיה לאן לנקז את הייאוש הגדול. עמדתי מול מאות קבוצות של בני נוער מאז הקיץ,
וכל השיחות הלכו לכיוון של 'פנים אל פנים', של היכולת שלנו להמשיך ולהיות חלק מן
החברה הישראלית. מה אני אומר להם עכשיו?"
אחרי ההתנתקות האשימו רבים את הקהילות העירוניות הדתיות באדישות. "אירועי
עמונה" מנתח לאו, "העמיקו את הסולידריות הפנימית. זו סולידריות של נבגדים. הפכו
אותנו לבעלי שיח פנימי, עם קודים פנימיים, עם הומור שחור פנימי, מתגודדים בתוכנו
כדי לשרוד. כשאני שומע את עצמי מדבר כך על הציבור הדתי-לאומי, שחי בתחושה של מיעוט
נרדף, זה כמעט סוף הדרך. הנה - רק כרגע קיבלתי פקס מקרוב משפחה, אדם כל כך מערכתי,
כל כך מחובר למדינה ולמערכות שלה, שמשווה את מה שהוא ראה למראות שראה בשואה. אתה
מבין לאן האירועים האלה מביאים אנשים?"
לאן הולכים מכאן? לאו ינסה להחזיר לעצמו ולתלמידיו את האמון במדינה
ובמוסדותיה. "יכול להיות שזה מוביל להנמכה מאוד משמעותית של הקדושה שאפפה את רעיון
המדינה, ולהתנהלות בדרך של מדינה דה-פקטו - השתלבות במדינה מבלי לראות בה מעבר למה
שהיא. יהיה מי שיברך על כך, שאנו מתפכחים מחזון הגאולה. אני עצמי מסוכסך בדעתי
בנושא. אם לא הופכים את החזון הזה למשיחיות, אפשר להמשיך ולהתנהל אתו. הניפוץ של
החלום הזה עשוי להכניס אותנו למערכת של מדינה קונוונציונלית; מה שהיהדות החרדית
קוראת גלות בארץ ישראל. מבחינתי זו רגרסיה".
אלוף-משנה (מיל') בנצי גרובר, מח"ט שריון במילואים ותושב אפרת שבגוש עציון,
השתתף לפני חמישה חודשים במשימת הפינוי. הוא תקף בחריפות את הקריאות לסירוב פקודה
והיה שותף לקבוצת קצינים דתיים במילואים שאירגנה עצומת נגד לעצומות הסירוב. גם
גרובר מדבר על חוסר האמון המעמיק בקרב בני הנוער בממסד, במקבלי ההחלטות ובבג"ץ -
תוצאה מיידית של אירועי עמונה. גם גרובר סבור ש"אפשר היה לחכות שבוע, ולאמץ את
הפשרה".
גרובר ולאו אינם מצדיקים את דרדור הסלעים או השלכת האבנים על השוטרים. גרובר
אף מצפה מראשי ישיבות תיכוניות שלא יאפשרו לתלמידיהם להגיע למקומות כמו עמונה. הוא
מציין לשבח את הרב חיים דרוקמן ששאסר על תלמידיו להגיע למאחז; ומאוכזב מרמי"ם
ומראשי ישיבות שבאו עם תלמידיהם לעמונה "כדי לרסן" - ובסופו של דבר לא השיגו דבר.
"הם לא היו צריכים להיות שם מלכתחילה", אומר גרובר. הקמת ועדת חקירה היא לדעתו
פתרון שיכול לנקז חלק מהזעם, התסכול והכעס.
כמי שהפעיל מערכות צבאיות, גרובר סבור שבעמונה "היתה טעות קשה של מקבלי
ההחלטות בכל הרמות. גם בהפעלה, גם בצורה וגם בבחירת שדה הקרב. לצאת לקרב רווי דם
על תשעה בתים ריקים, שקיבלו צווי הריסה - בדרך לא-נכונה, במקום הלא-נכון ובזמן
הלא-נכון - מול מגזר שמרגיש עצמו חבוט, דחוי, ושחלקו הגדול כואב את הכאב של אותם
מפונים שלא טופלו על ידי המדינה. לבוא ולשפוך שמן על פצע פעור שכזה, זה בלשון
המעטה לא חכם ומיותר. אנחנו מצויים עתה על קו פרשת מים. מצד אחד - עמונה יכולה
להוביל למדרון חלקלק. מצד שני, ייתכן שהציבור הזה - עם עזרה של כל המעורבים - יוכל
לחדש לפחות חלקית את האמון שאבד".
נדב שרגאי
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
--------------------------------------------------------------------------
סגור חלון
Other related posts:
