[neveh-l] Fw: מכתב גלוי לנוער - הרב אלי סדן
- From: reuw <reuw@xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx>
- To: צוות כללי נווה חנה <neveh-l@xxxxxxxxxxxxx>
- Date: Mon, 22 May 2006 23:16:50 +0300
מכתב גלוי לנוערהרב אלי סדן
בס"ד
לכבוד אחינו ואחיותינו, הצעירים האהובים, אוהבי ד' ותורתו, היושבים על
אדמת הקודש.
ד' עמכם גיבורי החיל!
"הנני כותב לא מפני שיש לי כח לכתוב אלא מפני שכבר אין בי כח לידום"
{1}.
קרוב לשנה שאני משתדל ללכת על פי עצתו של החכם מכל אדם, "באפס עצים
תכבה אש ובאין נרגן ישתוק מדון" {2} , ולכן כשהחלו לכנות את אנשי מועצת יש"ע – אלה
הצדיקים שעמלים שנים רבות במסירות נפש מופלאה להרחיב גבולות התיישבותנו, אלה שבשנה
האחרונה שלפני הגירוש ישנו בלילות אולי פחות מכל אחד אחר מאיתנו, מפני שעמלו
וחיפשו כל דרך שרק אפשר על מנת לעצור את הגירוש – כשהחלו לכנותם 'מועצת רשע' או
'מועצת פשע', מפני שלא הסכימו לנקוט בדרך של אלימות, נשכתי שפתיי ושתקתי.
כשהחלו להשתלח בבוגרי המכינות, אלה אשר נכנסים לילה אחר לילה –
במסירות נפש ממש – ל"קסבות" למיניהם כדי לתפוס מחבלים; אלה שרבים מהם, כאשר הם
זוכים לצאת שבת הביתה – מברכים בעלותם לתורה ברכת הגומל מפני "ארועים מעניינים"
שהשתתפו בהם בשבוע האחרון; אלו שלמרות השילוב הבלתי ראוי של הבנות בצבא מתמודדים
יום יום בגבורה ובנחישות כדי לשמור על טהרת העיניים והלב; כשכינו אותם "בעלי
פרופיל צבאי גבוה אך בעלי פרופיל מוסרי נמוך" {3} , ככה פשוט, חד וחלק, בהכללה,
רתחתי בקרבי – ושתקתי. (ליתר דיוק הלכתי להיפגש עם האחראי על העיתון וזה גלגל
עיניו לשמיים, והכל המשיך כשהיה). כך גם נהגתי כשהתחילו להגיע אליי עדויות על
אנשים שאינם מוכנים להעלות על רכבם חיילים המסכנים חייהם למען עם ישראל – כיוון
שהם שייכים ל"צבא הגירוש". כשכינו את "הרבנים הממלכתיים" – 'הרבנים קרח דתן
ואבירם', והסבירו במאמר ארוך שבוודאי היו פוסקים הם למיילדות העבריות לרצוח את
התינוקות, כי זוהי גזירת מלכות, וחיי תינוק בן יומו אינם אלא מדרבנן {4} – שאלתי
את עצמי האם אמנם אין גבול לחוצפה, אך שתקתי.
כשראיתי קצין בכיר נאלץ ללכת לחתונה עם מאבטחים, וקצין בכיר שנאלץ
להתפלל בביתו כי מתפללי בית הכנסת הבהירו לו שעדיף שלא יבוא להתפלל במניין, שאלתי
עצמי מה היה לנו? האם הפכנו לכת נרגנת, נוקמת ונוטרת? – אך שתקתי.
כשראיתי איך מבזים את הרה"ג החסיד והעניו הרב שלמה אבינר שליט"א
ומפיצים עליו שקרים ועלילות שפלות – התפוצצתי, אבל הרב אבינר שליט"א דרש ממני
להתאפק ולשתוק – ונאלצתי לציית להוראתו. נשכתי שפתיי ושיננתי לעצמי "וארך אפים
ישקיט ריב" {5} .
הבלגתי מכיוון שעל תופעות חמורות מסוג זה ניתן לומר ש"אין אדם נתפס
בשעת צערו" {6} . הכאב והייסורים הנוראיים שעברנו כולנו – בגירוש יהודים צדיקים
מעל אדמתם על ידי ממשלה כושלת – יכולים להעביר אדם על דעתו; קיוויתי שאם נתעלם
מביטויים אלו יירגעו הרוחות, ואולי נזכה וישוב השלום למקומו. והלא כך לימדנו רבינו
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל – "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" – זה אינו רק תפקיד של
תלמיד חכם, אלא זוהי הגדרה של תלמיד חכם – מי שמרבה שלום בעולם. "אין לך כלי
שמחזיק ברכה יותר מן השלום" {7} . כך הייתי הולך ומחזק עצמי לאחוז בפלך השתיקה –
ושתקתי.
אבל כשראיתי שמסבירים לכם שהשוטרים והחיילים שהיו בעמונה הם ערב רב
{8} , ומצווה לשנוא אתם כיוון שאינם עוד בגדר אחים כי אם בגדר 'מוסרים' {9} , ושלא
צריך להיבהל מהמושג 'מלחמת אחים', שהרי אם גם בני לוי רדפו אחר אלו שרצו לחזור
מצרימה והרגו בהם סימן שזה לגיטימי {10} , ושהרב צבי יהודה זצ"ל לימד אותנו ש"על
יהודה ושומרון תהיה מלחמה", ועל כן צריך לעצור את אולמרט "בכל דרך" {11} . והחלו
לנסות להוכיח לכם בחוברות ובמאמרים את טענת הכזב שכוונתו של רבינו היתה לעודד
מלחמת אחים כדי להגן על ארץ ישראל {12} . ויחד עם זה החלו לכתוב מאמרים על כך
"שלעת הזאת" לא נוכל להתגייס לצבא; "מה לנו ולצבא כזה?"; "ניאלץ להודיע שאנחנו
נוקטים ב'שב ואל תעשה', נעמוד מן הצד ונמתין עד שיבוא השינוי הנחוץ כל כך. {13} "
כשראיתי כל זאת ,שאלתי עצמי האם רשאי אני עוד לשתוק?
למען האמת, אני לא כל כך מודאג. אני מכיר אתכם. אתם באמת נוער נפלא,
לא בגלל שאתם מוכנים לעמוד מול פרסות סוסים ואלות באירוע חד פעמי, אלא בגלל שבמשך
השנה כולה אתם נוער שמגלה אכפתיות, מסירות והתנדבות למשימות רבות ושונות, ומפני
שאתם נוער שגדל על יסודות האמונה ואהבה, ואתם יודעים ליישם אותם בחיי היומיום. קשה
לי להאמין שמישהו יוכל לגרור אתכם שנים רבות אחורנית ולהפסיק להתגייס לצבא בראש
גדול, ועוד יותר קשה לי להאמין שמישהו יוכל לגרור אתכם למלחמת אחים. גם איני יכול
להאמין שיש תלמיד חכם אמיתי שייתן גיבוי למלחמת אחים ממש, גם לא אלו שאת דבריהם
ציטטתי לעיל. אף על פי כן אסור לשתוק, מכמה טעמים:
א. מפני שהטרמינולוגיה וסגנון הדיבור הזה מעוררים שנאה ומרירות,
זורעים ייאוש ותסכול ומנתקים אותנו מהמדינה ומהצבא באופן מנטלי, נפשי. וזה בדיוק
הפוך ממה שצריך לעשות היום.
ב. מפני שהלך הרוח הזה אינו נעצר במקום אחד. מלבד מה שהוא פוגם את
הטהרה והיושר, שהם צריכים להיות הבסיס לכל מפעלנו, הוא גורם לחשוב שהמטרה מקדשת את
האמצעים, ואז כיוון שהותרה הרצועה ומותר להשמיץ, כבר לא חשובה האמת ולא חשוב
השלום. זה מתחיל בשנאת היס"מ אבל נגמר בביזוי רבנים שלא חושבים כמוך; זה מתחיל
בטענות שביסודן הן צודקות ונגמר בעלילות כזב ושקרים שפלים; זה מעכיר את כל האווירה
הציבורית שלנו. במובנים מסוימים אומר: לאחר שהרסו את גוש קטיף, ממשיך עכשיו ההרס
ובאה תקופה קשה של הריסת המרקם החברתי של הציונות הדתית בדמות זריעת פירוד, כעס,
שנאה וחיפוש אשמים. הבעיה היא שהפעם אנחנו אלה שהורסים את מה שנותר לנו – את הרוח
הגדולה שליכדה אותנו שנים רבות, והיא היתה מקור כוחנו.
ג. אי אפשר להתחמק מלקחת אחריות על השפעתה של רוח זו על השוליים
הקיצוניים. עלולים להיות אנשים שייקחו ביטויים חריפים אלו, ויראו בהם לגיטימציה
למעשים נוראיים – שאני משוכנע שגם הרבנים שהשתמשו בביטויים הללו – אינם מסכימים
להם. אך לא נוכל למנוע זאת, אלא אם כן נציב עתה גבולות ברורים, ובסגנון החדש
שהתחיל להופיע בתוכנו אין גבולות ברורים, או על כל פנים הגבולות אינם מוצגים באותם
מקומות שאני סבור שיש להציגם.
לכן החלטתי שאני מוכרח לכתוב לכם איגרת, ולזעוק זעקה גדולה ומרה כנגד
הנסיון לזרוע בתוכנו פירוד ושנאה, ולקרוא לשוב לשני האל"פים עליהם חונכנו: אמונה
ואהבה.
בראשית דבריי צריך להקדים ולומר – זה שכולנו כואבים ומיוסרים על
החורבן ועל ההרס, על גירוש יהודים מביתם, על מסירת שטחי ארץ ישראל לגרועים
שבשונאינו כפרס לטרור וחיזוק רצונם להמשיך בהרג ובמלחמה – זה מובן. זה שלכאב
ולייסורים מצטרפות גם תחושות של זעם וכעס – גם זה מובן, ממספר סיבות:
א. כיוון שאנו מרגישים שבגדו בנו. המדינה היא זו ששלחה את מתיישבי גוש
קטיף למשימתם, ממשלה בראשות מפלגת העבודה היא שהחלה בבניית הגוש (רבין היה זה שקבע
את המזוזה הראשונה בנצר חזני) וממשלות הליכוד פיתחו וחיזקו אותו, ועודדו את
המתיישבים להישאר במקומם למרות הקורבנות הרבים שנפלו, וזה שבהחלטה שרירותית, ללא
כל הכרח חיצוני, בלא לאפשר כל מהלך של דיון דמוקרטי אמיתי, גירשו את המתיישבים,
אפילו מבלי לדאוג להם לתחלופה סבירה – זה משפיל ומבייש.
ב. כיוון שאנו חשים שרימו אותנו. למרות ששרון עלה לשלטון על בסיס מצע
שהתנגד להתנתקות חד-צדדית – הוא בא ורמס כל סדר ציבורי וכל מוסר שלטוני, ובדרך
מכוערת וכוחנית, ובעזרת שוחד פוליטי, החריב את הגוש, וכל "אבירי הדמוקרטיה",
"מטיפי המוסר", מערכת המשפט והתקשורת הריעו לו – אחרי זה אפשר להבין את הכעס
והתסכול. ברגע שהוציאו מן ההליך הדמוקרטי את היושר וההגינות, והדמוקרטיה הפכה
להיות כלי לכפייה אנטי-דמוקרטית – נוצרה תחושה קשה של חוסר אמון וספקנות ביחס
לאפשרות של המשך השותפות.
ג. ואולי מעל לכל, תחושת הבדידות. פתאום נוכחנו לראות כיצד התקשורת
הצליחה במשך שנים לזרוע ניכור ושנאה, פתאום ראינו את האדישות הכללית, ראינו איך עם
ישראל יוצא במאות אלפים לטייל בחו"ל וממש לא מעניין אותו מה מתרחש בגוש קטיף; וגם
מצד הציבור החרדי לא חשנו די השתתפות והזדהות. אפילו כאשר יצאנו להפגין מול הכנסת
בדרישה לעריכת משאל עם לפני הליכה לצעד כל כך כואב – בקשה דמוקרטית צנועה – גילינו
שהיינו שם כמעט לבד.
גם אילו הדבר היה מתבצע באופן אחר, לאחר משאל עם ומתוך הסכמה רחבה
בעם, בדרך מכובדת מלווה בטיפול ראוי במגורשים – ליבנו היה שותת דם על חילול השם
הנורא, על גאוותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם, על החולשה, על אובדן
החוסן הלאומי, על הפקרת חבל ארץ בידי האויב, אבל אפשר שבאופן זה לא היה מצטבר
בלבנו כל כך הרבה כעס, זעם ומרירות {14} .
ואחר כל זאת –
השאלה החשובה היא, היכן אנו עומדים כיום. נכון, אלו הנתונים. המציאות
קשה. היא קשה עוד יותר לאחר שהתבררו תוצאות הבחירות; יש להניח שעומדים אנו לפני
שנים קשות מאוד.
השאלה החשובה ביותר היא – מה הלאה?
ועל זה ניטש הוויכוח עכשיו.
האם נתפלש בבוץ של חיפוש אשמים, טיפוח רגשי מרירות, זריעת פירוד ושנאה
ביננו לבין עצמנו, ונפנה את כל רגשות הזעם כדי לגבש כוחות למאבק כוחני נגד "ממשלת
הרשע". האם נתייאש מהעם ומהמדינה ונפנה לדרך האחרונה שכביכול נותרה בידינו – הדרך
הכוחנית?
או – שנדע לשאוב מעומק אמונתנו כוחות חיים להתחדש ולהמשיך בדרכנו: דרך
האמונה והאהבה, דרך הבניין והנתינה, דרך הארת ניצוצי האור גם כשהחושך מרובה! כי
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך!
זה העם שלנו – אין לנו עם אחר.
זוהי המדינה שלנו – אין לנו מדינה אחרת.
זהו הצבא היחיד ששומר עלינו.
ועל כן –
אם באמת מאמינים אנו בד' הגואל את עמו;
אם באמת מאמינים אנו בעם ישראל שהוא ראוי לגאולה;
אם באמת מאמינים אנו שכל פלאי ההשגחה שזכינו וראינו עד היום אינם
בחינם, והייסורים, הנסיגות והקשיים אינם אלא חבלי לידה, והנביא אומר "האני אשביר
ולא אוליד יאמר ד' " {15} ;
אם באמת מאמינים אנו בדברי רבותינו, שלאורם הלכנו עשרות שנים, כי
מדינת ישראל היא יסוד כיסא ד' בעולם – אפילו בימי החושך {16} , אם כל מה שלמדנו
ולימדנו כל השנים לא היה רק שימוש בסיסמאות נבובות, כי אם אמונה גדולה ועמוקה – כי
אז נקום ונתעודד, וניטול עצה זה מזה, איך לפעול עם אל {17} בשעה זו!
שלושה עקרונות צריכים לעמוד לנגד עינינו:
א. פעמיים החרבנו במו ידינו את מדינתנו על ידי שנאת החינם שהיתה
בינינו – בשלישית זה לא יקרה! באהבת חינם ניבנה {18} . וגם אם הניסיון גדול וקשה –
נעמוד בו.
ב. כל המצבים הקשים לא יגרמו לנו לאבד את האמון בגדולת הדור הזה,
שריבונו של עולם בחר בו, להביא על ידו את גאולתם של ישראל, גם כאשר גדולה זו
מכוסה. דור עקבתא דמשיחא טב מלגאו וביש מלבר {19} . מקור מחלתו של הדור הוא המוח –
כותב מרן הרב קוק {20} . ואנו רואים ברור שסיבת המשברים של דורנו היא היחלשות
התודעה ביחס לזהותנו היהודית והלאומית. זהו מאבק על הרוח. הוא לא יכול להתחולל
באלות ובאבנים, אלא רק בכוח האמונה, רק בהסברה ובחינוך. זוהי מלחמת דעות בין אחים,
וכלי הנשק בה הם הפה והעט. לא כפייה ולא הפעלת כוח יקדמונו, כי אם העמקת משנתנו
ויצירת כלים רחבים להפצתה.
ג. אבל לפני הכל וגם אחרי כן – הכוח העיקרי שלנו הוא הדוגמא האישית.
יצירת מודל של חיים מלאי תורה ואמונה, תורה שמשפיעה על כל מערכות החיים, על מערכות
המדינה וההתיישבות, הצבא והחברה; תורה שמעוררת אותנו לאהבת ישראל ולאהבת הארץ,
תורה שדוחפת אותנו להתנדב "בראש גדול" לכל מקום שבו אפשר להביא תועלת, בלי בקשת
תמורה! לתת, לתת מכל הלב. זהו כוחנו, כוחנו העיקרי. הוא בוודאי ישפיע, הוא כבר
משפיע; וגם אם התוצאות עדיין אינן נראות, אנחנו בטוחים שתורת אמת חזקה מכל {21} .
יש שמנסים להעביר אתכם על דעתכם ולגרור אתכם למחוזות חדשים שמעולם לא
הייתם בהם, אבל אני משוכנע שרובכם הגדול והמכריע חשים בטהרת לבכם שיש לדחות את הגל
העכור הזה של הסתה ושנאה, אלא שלא לכולם כבר יש את הכלים כדי להתמודד עם הטענות
הרבות המושמעות לאחרונה. תקוותי שמכתב זה יסייע להבהיר חלק מן הערפלים, המאיימים
להסתיר את האור הגדול של מהלך גאולתנו.
אומרים לכם: "נכשלנו, גוש קטיף נהרס, דרך זו אינה מועילה".
אל תתבלבלו, הובסנו בקרב – ננצח במלחמה. אף אחד לא הבטיח לנו שבדרך לא
יהיו כישלונות, ייסורים ומשברים גדולים – אדרבה, חז"ל הודיעו לנו שיהיו דברים כאלו
{22} – אך בוודאי אור האמת, אור התורה סופו לדחות את החושך – צריך רק להאמין באמת
פשוטה זו, ולהמשיך להאיר את האור: אור התורה, אור האמונה, ואור האהבה. אהבה ללא
תנאים, אהבה שמולידה נתינה, חסד והתנדבות. והגבורה האמיתית היא להמשיך בדרך האור
גם כשלצערנו יש משברים. כמו במאבק על סן-סימון בתש"ח {23} , מי שיש לו אורך נשימה
– הוא המנצח. האמונה היא חזקה מכל, ויש לה נשימה ארוכה.
זה המבחן הגדול שלנו כיום – מבחן האמונה.
יש שואלים: ואם יבואו שוב לגרשנו מאדמתנו, האם נקום ונלך כצאן לטבח
יובל? אין לנו ברירה, צריך להילחם על ארץ ישראל!
התשובה היא ברורה: אף שברור לי כשמש בצהרים, שמיעוט קטן בעם ישראל
אינו יכול ואף אינו רשאי ללכת בכוח נגד הרוב, והמחשבה כאילו נוכל לעצור את החלטות
הרוב בכוח היא ילדותית, (כל מי שמוכן לעצור רגע ולחשוב – יודה בכך), אך חשוב כאן
לומר יותר מזה – אפילו נניח שבאופן מקומי נצליח לעכב גירוש זה או אחר על ידי הפעלת
כוח, מה יקרה אחר כך? לאן זה יוביל? האם יש למישהו ספק בכך שזה יוביל להפעלת כוח
גדול יותר נגדנו וממילא כוח גדול יותר שלנו – וממילא, מלחמת אחים ממש, עם שפיכות
דמים, תהיה בלתי נמנעת? נא לא לטעות, העצה להיאבק בכוח היא עצת היצרא בישא של שנאת
חינם, בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה – גזורו". כי אחרי מלחמת אחים (שלא תהיה!) – לא
יישאר כלום: לא יהודה ושומרון, לא שפלת החוף ולא ירושלים – הכל ייחרב! הכל ייפול
כפרי בשל לידי אויבינו העומדים סביבנו ומחככים ידיהם בהנאה בשעה שבה הם רואים
אותנו נלחמים זה נגד זה. ולכן האם האמיתית, האם הרחמנייה, אומרת – "תנו לה את הילד
החי והמת אל תמיתוהו". ורוח הקודש צווחת ואומרת "תנו לה את הילד החי, היא אמו!
{24} ". רק אם נתנהג כמו האם הרחמנייה, היודעת להבליג על צערה גם כשלוקחים מידיה
את היקר לה מכל – נהיה ראויים לרשת את הארץ.
כאן מתבררת עמדתנו המוסרית. ואף אחריף ואומר: אפילו יטען מי שיטען
שהצד שכנגדנו נוקט באלימות מכוונת וימשיך ללכת בדרך זו – אסור לנו ליפול בפח, לא
נלך בדרך המובילה לחורבננו. יש הקוראים לזה בציניות "מוסר נוצרי" – לא! זהו מוסר
של חז"ל, כי אין מדובר פה על הבלגה מול גזלן פרטי וגם לא על מאבק נגד אויבים
מבחוץ, אלא מדובר כאן על חשש למלחמת אחים בתוכנו, מלחמה שעלולה להחריב הכל, וממנה
אנו נמלטים.
ושוב ישאל התם – "אז מה יהיה? מה נעשה כדי לעצור את הקטסטרופה?"
אף אתה אמור לו – "בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים מבית עבדים" {25} ,
ובחוזק יד הוציאנו ד' מאושוויץ והעלנו מבור הגלות והביאנו להקמת מדינת ישראל, "כי
לא יטוש ד' עמו ונחלתו לא יעזוב" {26} . האם מובטחים אנו שלא יהיה משברים,
כישלונות ונסיגות? לא ולא, אבל מובטחים אנו שגם אם "עת צרה היא ליעקב – ממנה יושע"
{27} , מתוך הצרה עצמה יצמחו כוחות חיים חדשים לישועת עמנו. וכוחות החיים החדשים
הם כוחות האמונה והאהבה, שאנחנו צריכים להופיע בקרבנו כדי להמשיך בדרך של הארת אור
התורה והאמונה. אפילו משה רבינו, רעיא מהימנא, המוסר נפשו על עם ישראל במשך עשרות
שנים, ברגע אחד, ברגע שבו כעס והכה במקום לדבר {28} – הפסיד את זכותו להמשיך
להנהיג את עם ישראל. ואולי ניתן לומר שיותר ממה שהיה בכך עונש לאותם שני גדולי
עולם, היתה בכך הדרכה לדורות, למי שרוצה להנהיג את עם ישראל – רק באמונה, רק
בסבלנות, אין דרך אחרת!
אומרים לכם, שבאופן זמני צריך להתנתק מהמדינה והצבא – עד שאלו יחליטו
ללכת בדרך התורה והאמונה.
האמת, זה אינו חידוש, גם בעבר הלא כל כך רחוק היו רבנים שהורו שאי
אפשר להצטרף לתנועה הציונית, אלא לנקוט בדרך של 'שב ואל תעשה'; גם הם אמרו: "נמתין
עד שיבוא השינוי". ובגלל זה את אגודת השומר, את הפלמ"ח, את המחתרות ואת רוב
הקיבוצים והמושבים – הקימו אנשים בלי תורה. גם לאחר מלחמת העצמאות הורו אותם רבנים
לתלמידיהם לא להתגייס לצבא, ולכן את צה"ל הקימו ובנו אנשים בלי תורה, והתוצאה של
גישה זו היא שמי שמנהל כיום את המדינה ואת הצבא אלו אנשים בלי תורה. וכשאנשים
שהשקפת עולמם מנותקת מהתורה מנהלים את המדינה ואת הצבא – איזה טענות יש לנו? אם
היינו לוקחים אחריות לפני מאה שנה, היום הכל היה אחרת {29} ; כיוון שלא עשינו זאת
– אנשים אחרים לקחו אחריות, והם מובילים את הדברים בכיוון שהם מאמינים בו. האם גם
היום נמשיך "ונעמוד מן הצד"?
לא, לא נוכל לחזור על הטעות הזאת כיום!
אבל לעומת זאת היו "רבנים ממלכתיים", שקראו כבר אז לעלות לארץ, להצטרף
למאמץ הלאומי המשותף וללכת לצבא – אנחנו תלמידיהם! אם יש היום את תנועת ההתיישבות
הדתית לאומית, אם יש היום את ההשתלבות של נוער הכיפות הסרוגות בצבא, אם יש היום את
ההתנדבות חסרת התקדים של רבבות נערות בכל רחבי הארץ במסגרת השירות הלאומי – זה רק
בגלל הרבנים שלימדו אותנו להתגבר על קשיים ולהתחבר לעם ישראל.
גם כיום יש הרבה תלמידי חכמים גדולים בעלי תפיסה לא ממלכתית שמורים
לתלמידיהם לא להתגייס לצבא או להתגייס לכל היותר לנח"ל החרדי. אבל הרבנים
הממלכתיים לימדו אותנו כל השנים, שבדורנו, דור עקבתא דמשיחא, צריכים להיות
גיבורים. ועיקר הגבורה אינה הגבורה להילחם נגד פרסות סוסים או נגד אלות, כי אם
"איזהו גיבור הכובש את יצרו" {30} . הגבורה לשמור על טהרת הלב והמוח, על טהרת
הידיים והרגליים, גם במצבים קשים ומורכבים – זוהי הגבורה הנדרשת בדור הזה.
הרבנים האלה לימדו אותנו להאמין בכוח התורה שאנו לומדים, לימדו אותנו
כי מי ששם עצמו כ"עבד לעם קדוש על אדמת הקודש" {31} – גם אם העם הזה עדיין לא חזר
בתשובה שלמה – יש לו סיעתא דשמיא של שליחי מצווה, וכל אשר הוא עושה – ד' מצליח
בידו. {32}
רבנים אלו לימדו אותנו שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו". לא,
הם מעולם לא השלו אותנו שהכל מתוקן בה. מעולם לא הדריכו אותנו להתעלם מחסרונותיה
הגדולים בחינוך ובתרבות, במדיניות ובמערכת משפט מקולקלת. הם מעולם לא השלו אותנו,
ידענו שלעת הזאת אנחנו מיעוט במדינה הזאת, ולכן הרבה דברים בה מתנהלים בניגוד
לרוחה של תורה – אולם אף על פי כן ידענו שזאת ראשית צמיחת גאולתינו, "והנה איש צמח
שמו ומתחתיו יצמח" {33} , ולמרות שהצמיחה באה קמעא קמעא, הלא כך לימדנו ישעיהו
הנביא כי "יהיה צמח ד' לצבי ולכבוד" {34} . לא נפסיק להתפלל לשלום הצמח הזה, שיעלה
ויצמח לצבי ולכבוד, ולא נפסיק להתפלל לד' שישלח אורו ואמיתו לראשי המדינה, שריה
ויועציה, ויתקנם בעצה טובה מלפניו. נכון, הם אינם יודעים להתפלל על זה – וכי משום
זה לא חשוב שד' ישלח להם עצה טובה? וכי רוצים אנו שינהלו את המדינה באופן גרוע?
אדרבה, דווקא בגלל שהם אינם מבינים איזו אחריות של קדושה מוטלת על כתפיהם, נתפלל
ביתר כוונה, שהקב"ה ישלח להם אורו, וידריכם בעצה טובה, כי "לב מלך ביד ד' " {35} ,
ובודאי לא נבצר ממנו לעוררם לדרך טובה ,ואם אפילו בלב כורש ובלב אחשורוש שלח ד'
עצות לישועת עמו – האם נבצר ממנו לעשות זאת עם אחינו בני ישראל, שהקב"ה זיכה אותם
להיות שריה ויועציה של מדינתנו?
אומרים לכם: מה לנו ולצבא כזה? זמנית אנו מורים לנוער לדחות שרותם
הצבאי {36} .
ואתם תשאלו: הרשאים אנו לוותר על הזכות ליטול חלק במצווה היותר קדושה
של עזרת ישראל מיד צר ושל קיום מצות "בואו ורשו את הארץ"? האם לא למדנו שבמלחמת
מצווה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה {37} ? האם לא למדנו שבענייני
פיקוח נפש "השואל הרי זה מגונה, והנשאל כאילו שופך דמים" {38} ? ומי בדיוק יעשה את
המלאכה הקדושה הזאת במקומנו – החילונים? השמאלנים? – שוב, הם יאלצו לחרף את נפשם
מול האויב ואנחנו ניתן להם "מוסר" שהם אינם צבא אמוני? הרשאים אנו לעמוד מן הצד
כשאויבנו זוממים בלי הרף להכות בנו ולהשמידנו? בעידן הגרעין האיראני, החיזבאללה
והחמאס – אפשר לנו "לעמוד מן הצד"?
ואתם תענו לכל המפקפקים ביכולותיכם: לא עת לעמוד מן הצד, אדרבה, עת
לשים כתף תחת האלונקה ולקחת אחריות. "והארון נושא את נושאיו" {39} – האחריות
לביטחון עם ישראל וריבונותו בארצו, היא עצמה תרומם אותנו לעבוד את ד' ואת ישראל
עמו ביתר שאת וביתר עוז!
יש היום סגנון חדש, מחפשים אשמים בחורבן גוש קטיף. מועצת יש"ע אשמה,
הרבנים הממלכתיים אשמים, החיילים הדתיים אשמים – הם כולם, אם היו רוצים – היו
בוודאי יכולים למנוע את הגירוש. איני מרגיש אפילו צורך להתמודד עם האשמות אלו, רק
מי שהצער והכאב העבירו אותו על דעתו – מסוגל לחשוב שניתן היה לעצור את החלטת הכנסת
והממשלה ואת אריק שרון חסר המעצורים על ידי יתר אלימות או על ידי סרבנות; אבל אני
מרגיש חובה להתייחס לפחות לטענה אחת: מאשימים את החיילים בכך שהם "כפופי קומה"
מפני שבזמן הגירוש הם התכופפו ולא שמעו בקול רבותיהם. זה שקר גס. תבדקו אחד אחד,
ותראו שכמעט כולם התייעצו כל הזמן עם ראשי הישיבות שלהם. תבדקו את חשבון הפלאפון
שלהם בתקופת הגירוש ותראו שהוא "התפוצץ" מרוב שיחות ארוכות בימים ובלילות עם
רבותיהם – והם הדריכו אותם בכל אשר עשו.
נכון, יש תלמידי חכמים גדולים שחושבים אחרת מהרבנים שלהם, אך הלא כך
למדנו, במקום שיש מחלוקת – עשה לך רב! כל אחד מהם עשה לו רב. ומה יותר מתאים מאשר
לעשות את ראש הישיבה שלך למורה דרכך בתורה ובעבודת ד'. צריך להעריץ אותם על גבורת
הנפש שהיתה להם. אתם יודעים כמה קשה היה לשמוע בקול הרבנים שהורו לא לפרק את
האחידות של הצבא בעידן של פיקוח נפש? אתם יודעים כמה היה קשה היה לעמוד במעגל 2 או
במעגל 5 {40} , לחרוק שיניים, לבכות, וללכת על פי הדרכת רבותיהם? ואני מעיד עלי
שמים וארץ שביררתי ומצאתי, שרוב רובם של ראשי הישיבות הגבוהות, ראשי ישיבות ההסדר
והמכינות כך פסקו לתלמידיהם – לא לסרב פקודה להשתתף במעגל 2-5! אחת ולתמיד צריך
לומר את האמת, זה כואב שיש מחלוקת בין גדולי תורה, אך אי אפשר לבזות את מי שהולך
אחר רבו.
וצריך לדעת – הדיון בפועל לא היה על המגרשים עצמם, זה נחסך מאיתנו,
הדיון היה על המסייעים במעגלים החיצוניים. אכן נורא ואיום הוא שבשאלות כל כך
קרדינליות איננו יכולים להגיע להכרעה תורנית אחת ברורה, אך כל זה אינו נוגע כלל
לחיילים. הם הלכו אחר רבותיהם, ונהגו על פי דעת תורה, כמו שהודרכו, וכל הלעז
שמפיצים עליהם הוא הסתה ושקר {41} !
אחר כך הגיעה פרשת עמונה. איני נכנס כלל לדיון של "מי התחיל". אין ספק
שהדברים יצאו שם מכלל שליטה, ונעשו שם דברים נוראיים. אני מאוד מקווה שוועדת
החקירה תהיה מספיק אמיצה ואחראית להעמיד לדין את מי שצריך, כדי שדברים אלו לא
יוכלו להתרחש. איני רוצה גם להתייחס לזורקי הבלוקים על השוטרים, לאלו שכבר בשתיים
בלילה, עוד לפני שהעניין התחיל, תקפו חיילים בבלוקים ונורות זכוכית מלאות בצבע
לבן, ושלחו עשרים חיילים פצועים לתאג"ד – אלו בין כך לא יקשיבו לדבריי.
אבל אני רוצה להבין איך אפשר לקרוא לאסון נורא זה בשם "ניצחון", ואיך
אפשר לקרוא לזוועה שהתרחשה שם מודל ראוי לסגנון חדש של מאבק, או בנוסח שהוכרז שם
ברמקולים: "באנו הנה למחוק את חרפת גוש קטיף" זה צורם כל כך, שאיני יכול לעבור על
זה בשתיקה. איזה ניצחון הוא כאשר יהודים שונאים זה את זה? איזה נצחון הוא כאשר
שוטרים מאבדים שליטה על עצמם ומאבדים צלם אנוש? מי ניצח? עם ישראל? או אולי היצר
הרע של שנאת חינם הוא זה שחגג ניצחון חשוב! האם שיירת האמבולנסים הארוכה שירדה מן
ההר נחשבת לניצחון? האם אבדה לנו הרגישות היהודית, האנושית? איך אפשר לכנות את
האסון הזה ניצחון?!
אני משוכנע שרובכם המכריע לא באתם לשם למאבק אלים. באתם למחות, למחות
נגד העוול, נגד האפליה, נגד האטימות. להראות לכל עם ישראל שיש נוער בריא שאינו
מסכים לשקר הזה, לעיוות הזה של הריסת בתי מתיישבים באצטלה של 'חוק וסדר', כאשר בכל
הארץ עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים של ערבים תופסים בפראות שטחי מדינה ואין פוצה
פה ומצפצף... באתם למחות, ולא עלתה על דעתכם לא אלימות ולא שנאה שבלב, פשוט רציתם
למלא חובת היושר שבליבכם. אבל בעל כורחכם מצאתם עצמכם במלחמה. מלחמת אחים ממש.
יהודים מכים יהודים בחמת זעם, בשנאה, בטירוף, עם קללות וגידופים, ובעיקר שנאה
יוקדת.
זוועה! חלום בלהות!
זה בכלל לא משנה מי התחיל – השוטרים עם פרסות הסוסים או אלו שזרקו
מהגגות בלוקים ומוטות – אנחנו לא מוכנים להיות שותפים למלחמת אחים ולשנאה יוקדת,
בשום מצב ובשום תנאי! הם לא יגררו אותנו לשם בעל כרחנו!
אחר כך הגיעה גם הרציונליזציה של התהליך – הנה הוכחה – הכוח פועל!
במדינה שלנו רק כוח עובד... רוח חדשה החלה מנשבת בקרב חלקים במחננו – מה שלא הולך
בכוח, ילך ביותר כוח; אם יהיו מספיק בני נוער שיהיו מוכנים לחטוף מכות – הממשלה
תישבר, ולא תעיז... ועוד כהנה וכהנה...
ואני שואל, אנחנו אנשי האמונה, אנחנו שגדלנו על ברכי הרעיון של אהבת
חינם – אנחנו היום נאמץ תפיסת עולם נמוכה של קבוצות שוליים מכוערות{42} – שרק בכוח
נשיג את מטרותינו הקדושות? – מה קרה לנו?
ואני קורא לכולכם נוער נפלא, כולכם כאחד – קומו ואמרו בפה מלא לכל
המסיתים אתכם לכוחניות: אנחנו לא מכירים את שפת השנאה והכוחניות, אנו מכירים רק את
שפת האהבה והאמונה! לא, לא תטעו אותנו – העצה להיאבק בכוח היא עצת היצרא בישא של
שנאת חינם.
והלא כך חינכתם אותנו כל השנים – שבשנאת חינם נחרבנו – ובאהבת חינם
ניבנה?! מהי אהבת חינם? ולמה היא נקראת חינם? אנשי גוש קטיף לימדונו מהי אהבת
חינם. כאשר למדנו ולימדנו על אהבת חינם – לא היינו צריכים להתאמץ הרבה, כאשר תלינו
פלקטים על זה בחודש הארגון – עסקנו בעיקר בגרפיקה וביצירה; אבל לעמוד בנסיון אמיתי
של אהבת חינם – זה לא יצא לנו מעולם. עד שבאו אנשי גוש קטיף ולימדונו אהבת חינם
מהי.
הם ששלושים שנה מסרו את הנפש להפוך חולות נודדים לגן עדן של יצוא
חקלאי , ליישובים פורחים וקהילות מפוארות מלאות תורה וחסד;
הם שגילו נחישות ולא זזו ממקומם גם כשהחלו דקירות הסכינים, ולא נרתעו
גם כשהחלו היריות, והוסיפו ונאחזו באדמת המולדת גם תחת פצמרי"ם וקסאמים;
הם שחיו בגוש קטיף שנים רבות יחד עם משפחות שכולות, אלמנות ויתומים,
והוסיפו והמשיכו לשתול גם כאשר רה"מ שרון הודיע שהוא מתכוון לנשל אותם מאדמתם.
הם, כשהגיעו למבחן העליון של אהבת חינם – גילו לנו מהי מסירות נפש
אמיתית. כאשר באו רבבות החיילים בפקודת הממשלה הכושלת לעקור אותם מביתם ולהחריב את
מפעל חייהם, הם היו צריכים לבחור בין התנהגות כוחנית רווית כעס ושנאה מול הצבא, עם
כל המשמעויות של לאן זה מוביל, ובין בכי, צער, ויציאה בשתיקה רועמת. הם בחרו בדרך
השנייה, כי שלמות עם ישראל היא מעל הכל. זוהי אהבת חינם.
ועתה יש הקוראים לזה ברמקולים ובעיתונים: "חרפה", "כפיפות קומה",
"רפיסות" – הלא תבושו? שלושים שנה של מסירות נפש יום יומית לא נחשבת אצלכם למסירות
נפש – רק מי שמוכן לעמוד מול פרסות סוסים ואלות במשך כמה שעות הוא זקוף קומה, הוא
מוסר נפשו?!
כל מי שארץ ישראל יקרה לו, צריך לדעת שנהיה ראויים לרשת את הארץ דווקא
כאשר נהיה כולנו, כל חלקי עם ישראל, מאוחדים כאיש אחד ובלב אחד. זה קשה מאד – אך
זהו הנסיון האמיתי שריבונו של עולם מעמיד בפנינו, וכשנעמוד בו נהיה ראויים להגאל
{43} . וזוהי הגבורה האמיתית הנדרשת מאיתנו לעת הזאת!
ועוד לימדו אותנו אנשי גוש קטיף היקרים – הם אינם עושים "ברוגז" עם
המדינה שרמסה אותם, שגלגלה אותם שנה שלמה בלי מנוח לכף רגלם – הם מחפשים להם
אתגרים חלוציים חדשים – להפריח את שממות חולות חלוצה, ליישב את חבל לכיש, לא לוותר
על הקמה מחדש של קהילות מפוארות מלאות בתורה ובחסד – גם בלב אזורי התיישבות
חילוניים. כי אנחנו תמיד עם העם הזה, מתחברים אליו, ואוהבים אותו אהבה שאינה תלויה
בדבר. אהבה בלי תנאים!
אנשי גוש קטיף – אנו גאים בכם, ומקווים שנהיה ראויים להמשיך בדרככם!
את האנרגיות שלנו איננו רוצים להשקיע בכעס, בשנאה ובחיפוש אשמים. את
האנרגיות שלנו אנו רוצים להשקיע בבניין, ביצירה, במשימות חלוציות, וגם בלימוד
יסודות משנתנו, ללמוד ולהעמיק את התורה הגואלת; ובעיקר רוצים אנו ללמוד איך להתחבר
יותר לעם ישראל, איך לעזור לו לפקוח את עיניו, ולחזור ולאהוב את תורתו ואת ארצו.
אלו המשימות הגדולות, האמיתיות, הקוראות לנו היום!
עלו והצליחו ויהי ה' עמכם,
ממני האוהב אתכם
ומאמין בכוחות הגדולים הגנוזים בכם,
ומברך אתכם שתדעו להופיעם
מתוך קידוש שם שמים וריבוי השלום והאהבה,
אלי סדן.
---------------
1. איגרות ראיה חלק א, איגרת כז.
2. משלי כו כ.
3. עיתון "בשבע".
4. עיתון "בשבע".
5. משלי טו יח.
6. בבא בתרא טז ב.
7. ירושלמי ברכות, ב ד.
8. "שאלות ותשובות בענייני השעה" – מס' 2. וע' מכתבו של הרב קלנר
'בעניין ערב רב' כאן באתר.
9. מודעה שהתפרסמה על ידי המעיזים לכנות עצמם 'סנהדרין', בין היתר
בגיליון לצעירים "עולם קטן" מס' 41.
10. "שאלות ותשובות בענייני השעה" – מס' 2.
11. כרוז שהתפרסם ברחבי יהודה ושומרון ביום שלפני המאבק בעמונה.
12. עיין בבירור דעתו האמיתית של הרב צבי יהודה בזה בספר "סולו
המסילה" – שיחות מפי הרב צבי טאו שליט"א, עמ' נד' – נח'.
13. נקודה גיליון מס' 288.
14. לשם השוואה – גירוש מתיישבי חבל ימית היה גם הוא חמור במובן
האידיאולוגי – אך הוא לא הותיר רשמים כל כך קשים, כיוון שלא נעשה באופן שפל כל כך.
15. ישעיהו סו ט.
16. על פי אורות, אורות ישראל פרק ו סימן ז.
17. על פי ירושלמי, שבת ו ט.
18. על פי אורות הקודש, חלק ג עמ' שכד ["אהבת חינם ושנאת חינם"].
19. טוב בפנימיותו ורע בחיצוניותו - מקורו בתיקוני הזוהר, מובא ומוסבר
באיגרות הראיה חלק ב, איגרת תקנה עמוד קפח, עיין שם.
20. מאמר הדור, אדר היקר עמוד קי, עיין שם.
21. ראה 'לנתיבות ישראל' חלק א עמ' פח ושם עמ' רצו (מהדורת מאבני
המקום), שם מסביר רבינו הרב צבי יהודה, שמפעל חיינו, כאשר הוא הולך על פי התורה,
ביושר ובתום, ועסוקים אנו בבניין העם והארץ, ישפיע על הדור ועל עיצוב דמותה של
מדינת ישראל בשני היבטים:
א. על ידי המופת והדוגמא האישית, שוודאי פועלת ותפעל על אחינו הרחוקים
מתורה ומצוות.
ב. באופן סגולי-נשמתי, מפני שכל בניין התורה והארץ מוסיף כוחות חיים
לאומה ומוציא את קדושת הארץ אל הפועל.
22. ראה לדוגמא סוטה מט ב, סנהדרין צח ב.
23. קרב גבורה עקוב מדם בקטמון, בירושלים, בו גברה פלוגה מהפלמ"ח על
כוח ערבי גדול ממנה בהרבה, בזכות ההחלטה להמשיך להילחם גם כשסיכויי הניצחון נראו
יותר ויותר קלושים.
24. על פי אורות, אורות התחיה כ.
25. שמות יג יד; שם טז.
26. תהלים צד יד.
27. על פי ירמיהו ל ז. ראה גם 'קול התור', פרק שני סימן ק.
28. והיה זה אחרי ארבעים שנה שנשא בעול, והנה כבר עומדים לפני הכניסה
לארץ, ושוב נשמעה הטרוניה הישנה – "נחזור למצרים", אפשר להתפוצץ! אפשר לתת את כל
ההצדקות שבעולם לכעסו של משה – אך לא כך חשב ריבונו של עולם. ועיין בספר קדושת
הלוי לר' יצחק מברדיטשוב, שמסביר שמפני שמשה כעס (שיטת הרמב"ם) הוכרח להכות במקום
לדבר (שיטת הרמב"ן) – כלומר שזהו ענין אחד.
29. ראה את אחת מאזהרותיו של הרב קוק ביחס לכך באגרות הראיה, חלק א
איגרת קמד.
30. אבות ד א.
31. חתימת הראי"ה קוק על איגרותיו.
32. 'קול התור' לר' הלל משקלוב תלמיד הגר"א, פרק ראשון סימן ז.
33. זכריה א יב.
34. ישעיהו ב ג.
35. משלי כא א.
36. נקודה גליון 288 שם.
37. משנה, סוטה ח ז. רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם ז ד.
38. על פי ירושלמי, יומא ח ה. ראה גם שולחן ערוך, אורח חיים שכח ב.
39. ילקוט שמעוני, שמואל ב רמז קמב.
40. כי חודש לפני הגירוש, הצבא קיבל החלטה להוציא את היחידות הסדירות
מהמעגל הראשון, שעסק בגירוש עצמו, כיוון שרב שם מספר חובשי הכיפות הסרוגות, ולכן
רובם המכריע של הדתיים הסדירים היו רק במעגלי חסימה או בפעילות נגד פלשתינים, ולא
השתתפו בגירוש עצמו בפועל.
41. כמובן שהיו גם יחידים שלא שמעו לקול רבותיהם, אך אלו היו היוצאים
מן הכלל. ואני מתייחס לכלל החיילים בוגרי הישיבות והמכינות שהיו בצבא בעת הזאת.
42. יש שמפליאים לעשות ומביאים הוכחה מהבדואים בנגב, שאלימותם מפחידה
את המשטרה, והם מצליחים להמשיך לבנות נגד החוק. – האם באמת סבורים הם שאנחנו רוצים
להיות כמו הבדואים? ובכלל, הטענה לפיה יש קבוצות מיעוט שאתן "לא מתעסקים" לא
מדויקת. לפעמים יש לקבוצות הללו הישגים סקטוריאליים, אבל רק בזמן שתביעותיהן לא
סותרות את התכניות הראשיות של הממשלה, אבל ברגע שבו הרצונות שלהן פוגעות בביצוע
תכניות לאומיות בעלות חשיבות, לא מתחשבים בהן.
43. דרשות בית דוד (הרב דוד מטעביל ), דרוש ו.
מצאתם טעות באתר? יש לכם הארות, הערות, שאלות או בקשות – כתבו לנו:
web@xxxxxxxxxxxxx
--------------------------------------------------------------------------------
Walla! Mail - get your free 3G mail today
Other related posts:
